לדבר על הפחד בלי פחד

לפני כמה ימים נפגשתי עם בחורה שהחלימה מסרטן לפני מספר שבועות.

זו הייתה הפעם הראשונה שלה אי פעם בטיפול.

היא שיתפה בקשיים השונים שהיא חווה אחרי שסיימה את הטיפולים האונקולוגיים.

פתאום היא כבר לא במרוץ של הישרדות ויש לה זמן לעכל את מה שעבר עליה ואת מה שעתיד להיות, החששות מההשלכות של הסרטן והטיפולים הכימותרפיים כמו אי וודאות לגבי פריון, פחד מהישנות, עייפות שהיא חווה ועוד.

“יש מישהו שאת משתפת בקשיים שאת חווה?” שאלתי.

היא ענתה שהיא כבר לא ממש משתפת אחרים מכל מיני סיבות: לא רוצה להעמיס על המשפחה והקורבים, מרגישה שהיא רוצה לדבר איתם על דברים יותר אופטימיים אחרי כל התקופה הקשה, פחד שחברים יעזבו אותה אם היא כל הזמן תדבר על קשיים, תחושה של חוסר יכולת של אחרים להכיל את הקושי שלה או להקשיב לה...

פתאום היה לה מקום, מקום בטוח ומכיל לשתף בהכל.

בסיום הפגישה, רגע לפני שיצאה מהדלת היא הסתובבה אלי ואמרה: “היה לי ממש כיף. אהבתי את זה שיכולתי לדבר על הכל בלי לפחד”.

לפגישה הבא ביקשתי ממנה שתנסה לאתגר אותי,

הרי בשביל זה אני פה, לדבר על הקשיים, האתגרים, הפחדים בלי פחד.