למהר

הוא נכנס לחדר הפגישות כשמבט של יאוש בעיניו. גבר בן 26, גבוה, לבוש בחולצה מכופתרת וגינס עם הליכה שפופה. בקול חלש שבקושי הצלחתי לשמוע הוא אמר: "אני יונתן (שם בדוי). שמעתי שהמרכז שלכם עוזר לאנשים כמוני ואולי תוכל לעזור לי."

"כמוך? מה הכוונה?" עניתי.

"אמא שלי נפטרה מסרטן לפני חודשיים. זה היה בדיוק שלושה ימים אחרי שהתחתנתי."

יונתן שיתף שהחברים והמכרים שלו שניסו לנחם אותו אמרו לו שאמא שלנו נלחמה בסרטן כדי להגשים את חלומה ולראות אותו מתחת לחופה. אחרי שזה קרה היא יכלה סוף סוף לשחרר. אז אם לא מספיקה חוויות האובדן, עכשיו גם יש ביונתן אשמה. מה היה קורה אם היה מתחתן עוד כמה ימים, חודשים או אפילו שנים, האם אמו הייתה עוד בחיים?

למרות כל זאת, הדבר המשמעותי ביותר שהעסיק את יונתן היה הרצון לחזור למסלול החיים “הנורמטיבי”, ובעיקר החזרה לעבודה. “אני צריך שתעזור לי למצוא עבודה, אני כבר חודשיים לא עובד. רק אם אמצא עבודה אדע שסוף סוף התגברתי על האובדן של אמא”.

אני, אז, כמטפל מתחיל, מהרתי להיענות לבקשתו וחשבתי יחד איתו כיצד יוכל לחזור לשוק העבודה. היום, מניסיוני, אני מבין שזו הייתה טעות.

יונתן כבר לא חזר לטיפול. אבל אני למדתי משהו חשוב. על טיפול ועל החיים.

הרבה פעמים אני פוגש את הסוגייה הזו בקליניקה - הרצון לחזור מהר לשגרה אחרי אובדן של אדם יקר או החלמה ממחלה קשה. שהרי, אם בית החולים שחרר את החולה ונתן לו תקוף שהוא בריא אז הוא בריא. ממש כפי שהיה לפני המחלה, לא?! או כמו שמקורבים [שבאמת אכפת להם] אומרים “כמה זמן עוד תתאבל על האובדן?” - המסר שרבים מאיתנו מקבלים מהחברה הוא תתקדמו ותחזרו לחיים. אין זמן.

והנה מה שהיום אני יודע - דווקא השהייה, ההפסקה ממרוץ החיים, ההבנה שעברנו משהו גדול, מטלטל וקשה, ושצריך לתת לעצמנו את הזמן זה מה שמביא לשחרור ולרפוי.

אחרת זה רק מוסיף עוד לחץ.