מה מתאים לכם?

“אני פשוט מעדיפה שלא לדעת. כל מי שמתחיל לדבר איתי על הסברים ופרטים על מה שיש לי אני ממש מבקשת שלא, שיפסיקו. אני לא רוצה לדעת. אני יודעת שיש לי סרטן, אבל מעבר לזה אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המידע הזה. בשביל מה זה טוב?״

״למזלי״, היא מוסיפה, ״בעלי דואג לי, הוא יודע הכל, הוא מתעסק בניירת ומתנהל מול הרופאים בהיבט הזה”.

“אני לא טומנת את הראש בחול כמו יען, אני יודעת מה יש לי, אני לוקחת את הכדורים שנתנו לי, אני מגיעה לטיפולים ולפגישות עם הרופאים, אבל פשוט לא רוצה לדעת יותר מדי מידע כמו מה צפוי להיות, איך המחלה מתנהגת… אתה יודע… כאלה דברים”.

“אז תגיד, כמה זה לא בסדר? חריג או מוזר? ההתנהגות הזו שלי?”

“מה גורם לך לחשוב שהתנהגות כזו היא לא בסדר? היא אולי קצת חריגה, בעיקר בקרב אנשים מבוגרים… אבל מה לא בסדר? זו דרך ההתמודדות שלך…”

אחרי הפגישה שלנו יצא לי לחשוב על זה עוד, והאמת היא שהופתעתי לגלות שגם אני פועל באופן דומה. כבר 15 שנים מאז שהחלמתי ממחלת הסרטן ועדיין כל בדיקה שאני עושה - התוצאות מגיעות למייל של אמא שלי ולא לשלי. אז כנער בן 14 זה היה ברור שזה יגיע אליה, אבל עם הזמן אף פעם לא “הגעתי” לשנות את כתובת המייל.

מסתבר שגם בי עד היום יש פחד להסתכל לתוצאות בלבן של העיניים, מה יקרה אם יהיה שם משהו שלא אוכל להכיל או להתמודד איתו?

כנראה שככה אנחנו מחזירים לעצמנו קצת מהשליטה שנלקחה לנו על המצב הבריאותי שלנו.

יש אנשים שבמצבים מסוימים יבקשו להיות בשליטה מלאה וההתמודדות הזו לא תתאים להם, אחרים עשויים למצוא בה תועלת.

ואני אומר - תעשו מה שטוב לכם ומה שמתאים לכם. אין דרך אחת להתמודד עם מחלה קשה, משבר, אובדן או בשורה מרה. יש את הדרך שמתאימה לכם.

אז מה מתאים לכם?